סבא עמוס

עמוס, כן, עמוס בלי תוספות, כי קשה לי לומר את המילה ז"ל, זה לא מתחבר לי זה לא מציאותי.

למרות שאתה אי שם רחוק, אני יודעת שאתה מתבונן בי מקרוב. למרות שאיני יכולה לראות אותך ולהרגיש את נוכחותך, אני יודעת שאתה שם רואה אותי ומרגיש אותי. כאילו כלום לא קרה, כאילו הכל כרגיל , שום דבר לא השתנה. נלקחת בסערה למקום שכולו טוב (כך אומרים). כן, למעלה היה מי שרצה אחרת.

אי אפשר לתאר את ההלם, את הצער ואת עוצמת הכאב, את גודל האובדן ואין סוף הגעגוע. הלכת אתה ואתך גם השמחה.

לא אזכה שוב לראות את החיוך המקסים שלך, את המבט האוהב והמבין שלך, את היכולת להשרות אוירה חיובית ועליזה סביבך, את הגישה האופטימית – "הכל יהיה בסדר" שהיה לי כמו תרופה.
היו לנו כל כך הרבה רגעים יפים, רקדנו, צחקנו,היינו שמחים, התווכחנו. יחד בילינו זמנים של איכות, רקמנו ביחד קשרי חברות.

בלי סימן עזבת.

נשמתי כואבת, זה מאוד קשה, אני מנסה להתגבר.

אתה באמת חסר.

הלב נשבר מבפנים ואין תשובה למה שקרה, המחשבות רצות במוחי, כי אינני מבינה איך נעלמת לי. רציתי לומר לך כל כך הרבה דברים אבל לפני שהספקתי לומר מילה, פרשת כנפיים ועפת רחוק. אני יודעת שאתה שומע, אבל קשה לי שאיני יכולה לשמוע אותך. היית לי חבר בלב ובנפש. אהבתך היתה לי כמטריה בימים גשומים.

לפני חודש ישבת בברכה עם ששת נכדיך, שיבדלו לחיים ארוכים,והיית כל כך מאושר, כל כך גאה, פניך האירו כמו קרני השמש. לא הפסקת לדבר על הילדים והנכדים המקסימים שיש לנו.וכמה מאושרים אנחנו שזה כך. אז למה לא זכית להמשיך להנות מהם? למה עזבת? עמוס, אתה לא יודע עד כמה היית חסר לנו במסיבת סיום כיתה ו' של עוז , נכדך הבכור שכל כך אהבת. ובטקס חילופי נגידים, בו הוענק תפקיד נגידת המחוז של עמותת רוטרי לאחותך יעל , שכל כך רצית להשתתף ולהביע את הכבוד וההוקרה המלווים באהבה רבה שמגיעים לה.

עמוס, אתה כבר לא תזכה ללוות ולהתגאות ב אייל בהתקדמותו בדרך החדשה,להקשיב ולהיות מרותק לתאוריה של איריס על הצלחתם של הפרויקטים המיוחדים שבהם היא עוסקת . וכבר לא תשתתף בטקס סיום הלימודים וקבלת התואר של יובל וענבר. מי יהיה עכשיו הדמות התומכת והאוזן הקשבת של ילדיך ובני זוגם? היית להם אבא אמיתי, עם כל הלב והנשמה.

רקמת כל כך הרבה תוכניות-לגבי פרישתי לגמלאות,הבר מצווה של עוז , יום הולדת 30 של יובל, יום הולדת 40 של איריס , וטיסתם של אייל רויטל והנכדים לארה"ב. אומרים שכשיש מטרה ותוכניות לעתיד, אדם חי כדי להגשים חלומות אלה. אצלך עמוס משום מה זה לא עבד.

30 יום חלפו וכולנו נותרנו עדין המומים ולא מאמינים, הכאב בלתי נסבל, הפרידה קשה ובלתי מובנת וממאנים אנו לקבלה. כבר לא אקרא "עמוס" ואשמע תשובה, כבר לא אזכה לעשות חיים אתך לאחר הפרישה. עכשיו יש הרבה דמעות וכאב, ריקנות גדולה בתוך חלל אין סוף: הזיכרונות שלא נגמרים, המראות שלא נשכחים, והחלומות שלנגד עיני מתנפצים.

לנצח אוהב אותך יקירי.
חדווה